המראתי לטורקיה בשעת צהריים, אחרי שנפרדתי מדורין (היו דמעות), נסעתי לשדה התעופה וקניתי בדיוטי פרי שקית של M&M’s צהובים. אכלתי בערך חצי מהשקית עוד לפני שנחתי באיסטנבול. במהלך הטיסה התבוננתי על טורקיה מחלון המטוס, וראיתי יישובים חקלאיים שמוביל אליהם כביש יחיד בלבד, שחוצה אותם מצפון לדרום או ממזרח למערב וממשיך הלאה ליישוב נידח נוסף, וכך הלאה בשרשרת ארוכה להפתיע, משל היו היישובים הטורקיים חרוזים במחרוזת תפילה של מוסלמים. היישובים היו קטנים ובאופן בלתי נמנע חשבתי כיצד נראים חיים של חקלאי טורקי מכוער (הנחתי שהחקלאים הטורקיים הם מכוערים), ביישוב פריפריאלי במקום שלפנים היה נחשב לפריפריה נידחת של האימפריה העות’מאנית, אבל כיום הוא סתם יישוב נידח בטורקיה, נטול כל הילה אימפריאלית.
מטורקיה המראתי לקירגיזסטן. טסנו לתוך הלילה (טסתי מזרחה, נגד כיוון הסיבוב של כדור הארץ, ומסיבה זו הלילה ירד עלינו מהר), ולא הצלחתי לישון. חלמתי על טיסה לקירגיזסטן זמן רב.
בבישקק חיכו לי מספר רב של נהגי מוניות שרצו לקחת אותי ליעדי. התמקחתי עם כמה מהם ולבסוף סגרתי עסקה עם בחור צעיר. הוא לקח אותי לבחור מבוגר, שלקח אותי למיניבוס גדול בו התיישבתי לבדי. חשבתי שיצטרפו אלי נוסעים נוספים, אבל נותרתי בודד. ביקשתי מהנהג לקחת אותי לתחנת האוטובוס המערבית של בישקק (זאפאנדי אבטובוקזאל), התיישבתי ושיננתי את שמות המספרים ברוסית בעוד הנהג דוהר ברחובות בישקק הריקים בשעה 5 בבוקר.
בתחנת האוטובוס המערבית ניגש אלי הקבצן הנחמד ביותר שפגשתי אי פעם. הקבצן לחץ את ידי (היססתי אם ללחוץ את ידו, שכן לא ידעתי היכן היא הייתה קודם שהושטה ללחוץ את ידי, אבל אי הנעימות גברה על החשש) וביקש כסף. סירבתי. הוא ביקש כסף עוד כמה פעמים ולבסוף הלך והתיישב כמה מטרים ממני. מדי פעם חייך אלי. חיכיתי בתחנת האוטובוס בערך שעתיים עד שלבסוף יצאה מטריושקה לכיוון קרקול, עיר בצפון מזרח קירגיזסטן ששוכנת למרגלות רכס הרי הטיאן-שאן. מטריושקה היא מעין מונית שירות קטנה בה נדחסת לרוב ערימה של קירגיזים שנמצאים בדרכם למקום פלוני (הם מוצקים, נמוכים, קשוחים וחומים). אני זוכר שישבתי ליד ילדה וליד איש זקן, כשאני מעוך ונרגש.
נרדמתי כעבור בערך שעה של נסיעה, מתוך שבע שעות נסיעה שהיו צפויות לי.
בשלב מסוים התעוררתי. הבטן שלי כאבה מאוד. נזכרתי בחצי שקית ה-M&M’s שאכלתי בשדה התעופה בישראל לפני בערך 12 שעות. ניסיתי להבין כמה ישבני רחוק מאסלה שתקל על הכאב. לשמחתי, הורדתי מבעוד מועד לפלאפון החדש שלי (LG G3) אפליקציה שמציגה מפות סובייטיות ישנות של קירגיזסטן ושל מדינות נוספות, ובעזרתה ובעזרת השלטים מסביב הצלחתי להבין פחות-או-יותר כמה אנחנו רחוקים מקרקול. לצערי, ממצאי הבדיקה היו גרועים. היינו רחוקים. המטריושקה נסעה ומדי פעם הנהג עצר כדי לאסוף דבר דואר (דברי הדואר כללו גם חיות שונות) או למסור דבר דואר לאיש קירגיזי שעמד והמתין לו בסבלנות בשולי הכביש, באמצע-שום מקום. לא אזרתי אומץ לבקש לעצור את המטריושקה כדי לחרבן. החלטתי להתאפק.
ככל שהתקרבנו לקרקול, הכאבים ייסרו אותי יותר ויותר. הם פילחו את הבטן שלי. הייתי במצוקה. פתחתי כפתור אחד במכנסי הטיולים והתרתי את הריץ’-רץ’. נשמתי עמוק וחשבתי על הרים מושלגים ויאקים.
הגענו לקרקול כעבור כמה שעות. זינקתי מהמטריושקה ותפסתי נהג מונית. ביקשתי ממנו שייקח אותי להוסטל (Yak Tours) ברחוב גגרין. הוא הכיר את ההוסטל ואמר את שמו בידענות, אלא שביטא אותו תוך שהוא משמיט את ה-s הסופית בסוף שם ההוסטל. יאק טור, הוא אמר במבטא קירגיזי שהרגיע וחיזק את רוחי. כשהתחלנו לנסוע גיליתי לצערי שהמטריושקה הורידה אותי במרחק מה מחוץ למרכז העיירה. הנהג נסע לאיטו וניסה לדבר איתי ברוסית (נדמה לי), אלא שכל מחשבותיי ותקוותיי התרכזו בקקי. קקי, קקי, קקי. לבסוף הנהג הוריד אותי בפתח ההוסטל, ואז שילמתי לו, אספתי את התיקים שלי ונכנסתי להוסטל בסערה מבעד לשער עץ גדול, היישר לתוך חצר פנימית שמוקפת בשלושה מבנים. לא ראיתי בחצר נפש חיה. ידעתי שלבעל ההוסטל קוראים סרגיי והתחלתי לחפש אותו בשלושת המבנים. דחפתי דלתות ורצתי במהרה ממבנה למבנה ומחדר לחדר. הדלתות הישנות חרקו כשדחפתי אותן והמבנים כולם היו ישנים ומעופשים. המקום שמם מאדם. לבסוף הבנתי שאם לא אמצא שירותים בקרוב, אמות. לכן ויתרתי על סרגיי והתחלתי לתור אחר אסלה. לשמחתי מצאתי תא שירותים במהירות. לא הצלחתי למצוא את מתג האור אז נכנסתי לתא החשוך. הרמתי את מכסה האסלה, הפשלתי את המכנסיים, ואז שלשלתי על עצמי. שלשלתי על המכנסיים שלי. שלשלתי על התחתונים שלי. שלשלתי על הנעליים והגרביים שלי. שלשלתי על הרצפה. שלשלתי על מושב האסלה, ושלשלתי (ממש מעט) גם בתוך האסלה עצמה.
ביליתי את השעה הקרובה בניסיון לנקות את עצמי ואת השירותים. בחדר השירותים היה ברז יחיד, דולף, ונאלצתי ללקט באיטיות טיפות מים יחידות לתוך כפות ידי כדי לשטוף את עצמי. יתושים תקפו אותי. כלי הניקיון העיקרי שלי היה עיתון ישן ברוסית שמצאתי מעל הכיור. כחצי שעה לאחר תחילת מלאכת הניקיון, מישהו הבחין בכך שאני נמצא בשירותים בחושך, והדליק עבורי את האור (מסתבר שמתג האור היה מחוץ לשירותים).
לבסוף, נקי (יחסית) ושפוף נפשית ופיזית, יצאתי מהשירותים ופגשתי את סרגיי, שלא דיבר מילה באנגלית. חביבותו של סרגיי לא נפגמה בשל כך. הוא דיבר איתי ברוסית נעימה, החווה תנועות ידיים כדי להסביר את עצמו, ושיכן אותי לבסוף בחדר דחוס, חם להחריד, שמכוסה בכל קירותיו בשטיחים עבים והחלון היחיד בו מכוסה בווילון שלא ניתן להסיט. המיטה הגדולה והגבוהה שתפסה את רוב החדר כוסתה בשמיכות צמר עבות.
ביליתי את מרבית היום בקריאת ספר ובחיפוש אחר תרמילאים שאוכל לצאת עמם לטרק בסביבות קרקול. לפני רדת החשיכה, כבר הספקתי לאכול במסעדה קירגיזית גרועה, לשתות בירה קירגיזית סבירה, ולמצוא שני ישראלים ופורטוגלי עמם יצאתי לטרק כעבור יומיים.
הלילה הראשון בקירגיזסטן עבר עלי כשאני מיוזע, מוכה בנדודי שינה ומתגרד בגלל שמיכת הצמר הכבדה. כיוונתי את השעון המעורר לשעה מוקדמת בבוקר. זאת הייתה אחת הפעמים הראשונות בהן השתמשתי בשעון המעורר בפלאפון החדש, והצלצול שלו היה צלצול ברירת המחדל. התעוררתי, מופתע, כשאני לבוש בתחתונים בלבד, מזיע, ישן על השמיכות הכבדות, ומעט אור מאיר את החדר הדחוס דרך הווילון הבלתי מוסט. הרגשתי את לבי פועם בחוזקה. זו תחילתו של טיול. מאז, בכל פעם שאני שומע את צלצול ברירת המחדל של פלאפון LG G3 (ישנם אנשים, בעיקר מבוגרים, שלא טורחים להחליף את צלצול ברירת המחדל), התרגשות של תחילת הרפתקה אוחזת בי.
