מדריך לנבכי עולם הטניס, חלק ג’

חלקי המדריך לנבכי עולם הטניס הקודמים: חלק א’ – סוגי הטורנירים בסבב ומבנה לוח השנה | חלק ב’ – הדירוג העולמי

חלק ג’ של המדריך לנבכי עולם הטניס עוסק בדבר הזה שטניסאים עושים וגורם לנו לצפות בהם: לחבוט בכדור. החלק הזה כולל הסבר על אודות מונחים בסיסיים מאוד שחובה להבין כדי להיות אוהד טניס מן השורה. יכול להיות שאוהדים ותיקים יותר לא ימצאו בו עניין רב. חשוב לציין שמדובר על מדריך בסיסי בלבד, שלא נכנס לעומקם של דברים בכל הקשור לטקטיקה ומושגים מתקדמים יותר שנוגעים לחבטות.

סיבובי הכדור

לפני שניגשים לביומכניקה הפיזית שבעזרתה טניסאים חובטים בכדור, יש לדרוש בנושא בסיסי יותר – מה קורה לכדור במעופו.

הטניס המודרני שונה שוני מהותי מהטניס ששיחקו טניסאים עד לפני ארבעים או חמישים שנים. ניתן לראות את זה בבירור אם צופים במשחק של טניסאים גדולים ששיחקו במחבטי עץ או מחבטי מתכת פרימיטיביים. הסיבה המרכזית לשוני הברור היא ההתפתחות הטכנולוגית של המחבטים. מחבטי העץ פינו את מקומם למחבטי אלומיניום, שניגפו בפני מחבטי הגרפיט. מחבטי הגרפיט המודרניים עשויים מחומר קליל, קשיח למדי אבל גם גמיש. התוצאה – טניסאי מסוגלים להניף את המחבט במהירות גבוהה, לחבוט בכדור בכוח, ולדעת שהמחבט יאפשר שליטה מקסימלית בכדור וכן עצמה שנובעת מגמישות המתכת. כך יכול הטניסאי המודרני ליהנות מכל העולמות.

לצד מסגרות המחבטים, התפתחו מאוד גם הגידים ששזורים במחבטים. נושא הגידים הוא רחב ביותר. די להגיד שהגידים ששזורים במחבטים היום הם כמעט כמו טרמפולינה. כשכדור פוגע בהם, הוא משתהה עליהם כמה מאיות שנייה, מה שמספיק כדי ליצור חיכוך בין שטח פנים גדול יחסית של המחבט עם הכדור, ומצד שני הם מתיישרים בחזרה במהירות. החיכוך הרב לצד הטכניקה של הטניסאים מאפשר לכדור להסתובב סביב עצמו במהירות גבוהה מאוד לאחר שהוא עוזב את המחבט.

אפשר לטעון שהמאפיין החשוב ביותר של הטניס המודרני הוא לפיכך היכולת של הטניסאים לסובב את הכדור במהירות שלא הייתה אפשרית בעבר. סוג הסיבוב החשוב ביותר, שמגדיר את הטניס המודרני, הוא הטופ ספין.

טופ ספין (topspin) הוא בעברית סיבוב עילי. מה שמתרחש בחבטת טופ ספין הוא מעין “ליטוף” של המחבט על הכדור. הטניסאי חובט כאן מלמטה לכיוון מעלה, “מלטף” את הכדור בדרכו כלפי מעלה, ובכך גורם לו להסתובב במהירות עם כיוון החבטה. הטניסאים המודרניים חובטים חזק כל כך שהכדור מסתובב סביב עצמו מאות פעמים בשנייה.

לסיבוב כלפי מעלה תכונה מעניינת. הוא גורם למעוף הכדור ליצור מעין קשת בצורת פרבולה. קשה לראות את זה על מסך הטלוויזיה, אבל מרבית החבטות של הטניסאים על המגרש מתעופפות מרחק רב מעל גובה הרשת, לעתים מטרים שלמים. הסיבוב העילי גורם לכדור להתרומם באוויר בחדות, לאחר מכן לרדת לכיוון הקרקע במהירות, וברגע הפגיעה בקרקע להתרומם שוב לגובה רב ולאבד מעט מאוד מהמהירות שלו ביחס לקרקע בזכות הסיבוב עם כיוון התנועה. התופעה הפיזיקלית שמסבירה את תעופת הכדור בצורה הזו היא אפקט מגנוס, שניתן לקרוא עליו יותר לעומק בעמוד הזה.

הסיבוב העילי חשוב כל כך מכיוון שהוא מאפשר שליטה מדהימה בכדור. כשטניסאי חובט חבטה עם מספיק סיבוב עילי, אפילו אם החבטה חזקה במיוחד, הכדור יעוף מעלה ולאחר מכן מטה, לתוך גבולות המגרש. ללא הטופ ספין, לא ניתן היה לחבוט חבטות חזקות מאחורי הקו האחורי ולדעת שהן ינחתו בגבולות המגרש.

ניתן לראות בבירור שככל שהטניס המודרני מתפתח, הטניסאים חובטים עם יותר ויותר טופ ספין. ביורן בורג חבט עם יותר טופ ספין מג’ימי קונורס. סמפראס ואגאסי התעלו על בורג. פדרר התעלה על סמפראס ואגאסי. רפאל נדאל הביא את היכולת להכות טופ ספין לרמות חדשות – החבטות של נדאל, בעיקר בשלבים מוקדמים בקריירה שלו, היו כל כך רוויות בטופ ספין עד שנדאל הצליח להכות מהקו האחורי עשרות חבטות חזקות במיוחד במהלך נקודות רבות בלי להחטיא, אפילו תוך שהוא עומד מטרים רבים מאחורי הקו האחורי. הקרבות בין נדאל לנובאק ג’וקוביץ’ היו מופת של שליטה בכדור באמצעות כלי המשחית המסובב.

סלייס (slice) או סיבוב תחתי הוא הסיבוב ההפוך. כאן הטניסאי חובט מלמעלה למטה. הסלייס הוא סוג סיבוב משני. בניגוד לטופ ספין, סלייס קופץ נמוך לאחר פגיעה במשטח. בגלל שהכדור מסתובב נגד כיוון החבטה, הוא גם מאט הרבה יותר עם פגיעה במשטח. מסיבה זו סיבוב תחתי הוא קטלני הרבה פחות מטופ ספין. בנוסף, בגלל כל מני סיבות ביומכניות, קל הרבה יותר לחבוט אותו מצד גב היד והוא נחבט באופן כמעט בלעדי מהצד הזה, שהוא ממילא החלש יותר עבור רוב הטניסאים.

בכל זאת, יש יתרון בסלייס – הקפיצה הנמוכה לאחר הפגיעה במשטח והסיבוב נגד כיוון החבטה יוצרים קושי אצל הטניסאי השני לחבוט חזק בכדור, מתוך אזור הנוחות שלו. סלייס אולי לא יניב וינרים, אבל הוא כלי נאה כדי לגוון את המשחק, להפתיע את היריב ולהקשות עליו.

על הספקטרום שבין הטופ ספין לסלייס ישנן גם חבטות שטוחות (flat). חשוב לציין שאין חבטה שהיא שטוחה לגמרי. כל מגע של הכדור במחבט יוצר סיבוב כלשהו, בדרך כלל סיבוב עילי. מה שמכונה חבטה שטוחה הוא חבטה בה הטניסאי “מלטף” פחות את הכדור כלפי מעלה, ומשתדל לחבוט בכדור מבלי לבצע את התנועה של “מלמטה למעלה”. חבטה שטוחה תניב יותר מהירות – מכיוון שהנפת המחבט נמצאת במישור הכדור ואינה מאונכת לו – על חשבון סיבוב עילי. טניסאי שרוצה לקחת סיכון וללכת על וינר יכה הרבה פעמים שטוח יותר, כדי שהכדור יעוף מהר יותר. כך גם קל יותר להחטיא, כמובן, שכן המהירות באה על חשבון הטופ ספין.

ישנם עוד סוגי סיבובים שונים, בעיקר בהגשות – למשל קיק (kick). בהגשת קיק (kick serve), הטניסאים מסובבים את הכדור מלמעלה. ככל שמשקיעים יותר אנרגיה בסיבוב, משיגים יותר שליטה על חשבון פחות מהירות. עבור טניסאים רבים, בעיקר בסבב הגברים, סיבוב רב משמש בעיקר בהגשות שניות כדי לוודא שהכדור ייכנס על חשבון הסיכון שנלווה להגשות ראשונות. ישנן גם הגשות חתוכות (slice serve), בהן הכדור נחתך הצידה ועף לכיוון החיתוך. מגישים כך במיוחד ימניים שמגישים במגרש השוויון, ושמאליים שמגישים במגרש היתרון, כדי שהכדור יתעופף הרחק מהמחזיר.

סוגי חבטות

עכשיו ניגש לבחון בקיצור נמרץ את סוגי החבטות שהטניסאים משתמשים בהם.

הגשה (serve) היא החבטה הבסיסית ביותר בטניס, שמתחילה כל נקודה. בטניס המודרני, כמעט כל הגשה היא “מלמעלה” (ניק קיריוס ידוע כמי שמאתגר את המוסכמה הזאת). הסיבה לכך היא שכאשר חובטים את הכדור מגובה רב, קל יותר לחבוט בו בעצמה ולדאוג שהוא יכנס בכל זאת לתחומי המגרש, שנמצא באלכסון וישר מאחורי הרשת. מסיבה זו, ככל שטניסאי גבוה יותר יש לו בדרך כלל הגשה חזקה יותר.

הגשה ניתן להכות, בגדול, לשלושה מקומות – החוצה (out wide), לכיוון גוף המגיש (body serve) או לכיוון האמצע או נקודת ה-T (down the middle or T point serve). לכל הגשה היתרונות שלה. הגשות לצד או לאמצע מגדילות את הסיכוי להקשות על המחזיר, שיהיה רחוק יותר ממקום נחיתת הכדור. לרוב הגשה לאמצע היא חזקה יותר, בעוד שהגשה החוצה חייבת להיות מדויקת יותר, שכן המחזירים בטניס המודרני עומדים קרוב לקצוות המגרש. הגשה לכיוון גוף המגיש נדירה יותר אבל יכולה להיות יעילה מאוד – אם מתעופף לעברך כדור במהירות 200 קמ”ש, תתקשה מאוד לזוז ולחבוט בו בנוחות.

לרוב נראה שטניסאים מרבים להגיש לכיוון גב היד של יריבם, וכן שלכל טניסאי יש הגשות מועדפות במצבים שונים. מגיש טוב יגוון את כיוון ההגשה בהתאם ליריב, לסוג המשטח ולנקודת הזמן במשחק.

החזרה (return) היא לא בדיוק סוג חבטה, אלא מה שעושה טניסאי שמגישים אליו. הטניסאי הזה נקרא המחזיר, ומשימתו הראשונה היא, ובכן, להחזיר את ההגשה למגרש. מכיוון שההגשות בטניס המודרני הן משוכללות וחזקות, החזרה דורשת מטניסאים מערך כישורים נכבד. מחזיר טוב יהיה טניס בעל אינסטינקטים מופלאים, ראייה חדה וכוח פיזי. נובאק ג’וקוביץ’ כמשל.

חבטת קרקע (groundstroke) היא כל חבטה שנחבטת לאחר שהכדור קופץ על המגרש פעם אחת. בניגוד לכך, חבטת יעף או וולי (volley) היא כל חבטה שנחבטת כשהכדור עדיין לא קפץ על המגרש. וולי נחבט בדרך כלל בסמוך לרשת. יש יתרון רב בחבטה כשהכדור עדיין לא קפץ – ליריב יהיה הרבה פחות זמן להגיב. עם זאת, בטניס המודרני קשה מאוד להגיע לאזור הרשת בגלל שליריבים קל יותר מתמיד לשלוט בכדור גם במצבים לא נוחים בזכות הטופ ספין, ולא לאפשר לטניסאי המסתער קדימה להכות וולי. אם היריב שלך עלה לרשת, תנסה להכות בכדור מצדדיו באמצעות חבטת העברה (passing shot) או מעליו באמצעות חבטת תילול או לוב (lob). אם הלוב לא יהיה מוצלח כל כך, היריב עשוי להנחית את הכדור בעצמה מלמעלה למטה, באמצעות הנחתה או סמאש (smash).

כף יד או פורהאנד (forehand) היא חבטה שחובט טניסאי ימני כשהכדור נוחת מימינו. בחבטה זו הטניסאי בדרך כלל ניצב כשחזהו מופנה לכיוון המגרש, יד ימינו מתוחה ימינה ונעה מלמטה למעלה, לכיוון הכתף השמאלית ומעליה (הפוך אצל שמאליים). כף יד היא לרוב חבטת הקרקע החזקה של הטניסאים, מסיבה ביומכנית – שרירי החזה וקדמת היד גמישים וחזקים יותר משרירי הגב העליון ואחורי היד. ישנה גם סיבה פיזיקלית, היא חוק המנוף. בחבטת כף יד התנועה רחוקה יותר מהגוף ולכן רחבה יותר.

כף יד נחבטת כמעט תמיד ביד אחת, מכיוון שהגוף חזק מספיק כדי לייצר עצמה רבה לצד שליטה בתנועה הזו. ישנם טניסאים שחובטים חבטת כף יד בשתי ידיים, אך הם נדירים ביותר (שתי אלופות גראנד סלאם דווקא שיחקו כך – מוניקה סלס ומריון ברטולי). ישנם גם טניסאים שחבטת כף היד היא החולשה שלהם, כמו בנווה פייר וקרוליין ווזניאקי. עם זאת, מדובר במיעוט קטן ביותר.

גב יד או בקהאנד (backhand) היא חבטה שחובט טניסאי ימני כשהכדור נוחת משמאלו. הטניסאי מסובב חלק מגבו לכיוון המגרש, יד ימינו מתוחה שמאלה ונעה מלמטה למעלה לכיוון הכתף הימנית (בטופ ספין) או מלמעלה למטה (בסלייס). גב היד היא לרוב החולשה של טניסאים, מהסיבות שהסברתי למעלה. בטניס המודרני, מרבית הטניסאים חובטים את החבטה הזאת בשתי ידיים, כדי להקנות לעצמם יותר שליטה וכוח. ישנם לכך יוצאים מהכלל בולטים מאוד כמו רוג’ר פדרר, סטפנוס ציציפס וסטאן ואוורינקה.

הטכניקה של חבטת גב היד מסובכת מעט יותר וקשה יותר לרוב הטניסאים. היא כוללת לרוב שימוש מורכב בשתי הידיים, וגם מנח הגוף טבעי בה פחות (רגל אחת מכופפת קדימה, והגב מופנה לכיוון החבטה). עם זאת, כדי להיות היום טניסאי ברמות הגבוהות ביותר אי אפשר להיות בעל חולשה של ממש בגב היד. זה לא מפליא שהטניסאי הטוב ביותר בעשור האחרון, נובאק ג’וקוביץ’, הוא גם הטניסאי שאוחז בחבטת גב היד שהיא ככל הנראה הטובה בהיסטוריה.

ישנם עוד כמה סוגי חבטות מרכזיים פחות, למשל דרופ שוט (drop shot). דרופ שוט היא חבטה קצרה. החבטה מבוססת על טקטיקה דיי פשוטה – במרבית הזמן הטניסאי עומדים הרחק מהרשת, מאחורי קו הבסיס. אם נחבוט חבטה שתנחת קרוב לרשת, נקשה על היריב להגיע אליה. דרופ שוט טוב יהיה רווי בסלייס, מכיוון שכאמור סלייס קופץ נמוך ומאבד הרבה ממהירותו. קרי, לא רק שהכדור ינחת קרוב לרשת אלא גם לא יקפוץ לכיוון קו הבסיס, ובכך היריב יתקשה עוד יותר להגיע לכדור.

כל חבטה ניתן להכות לכמה כיוונים, אולם בראש ובראשונה עומד טניסאי מול שתי בחירות עיקריות בכל חבטה – האם לחבוט חבטה אלכסונית (cross court) או לחבוט לאורך הקו (down the line). לחבטה אלכסונית שני יתרונות מרכזיים. הראשון הוא שאלכסון משמעו שהכדור יהיה באוויר יותר זמן. כך יש לטופ ספין יותר זמן לפעול את פעולתו, וקל יותר להבטיח שהכדור ימצא את דרכו למגרש. השני הוא שהרשת נמוכה יותר במרכזה ולכן יש פחות סיכוי שחבטה נמוכה תפגע ברשת.

לעומת זאת, מכיוון שבחבטה אלכסונית הכדור נמצא יותר זמן באוויר, הוא בהכרח מאבד יותר ממהירותו. חבטה לאורך הקו מבטיחה מהירות גבוהה יותר, ולכן נחשבת לאופציה התקפית עדיפה. עם זאת, היא גם מהווה סיכון גדול יותר, בין היתר בגלל המרחק הקצר יותר שמכריח את הטניסאים לקמץ בטופ ספין.

אלה הם המושגים הבסיסיים שקשורים לחבטות טניס. האם התיאור של אחת או יותר מהחבטות אינו ברור? האם ישנו נושא קשור שלא נגעתי בו? מצאתם טעות, חס וחלילה? אנא ספרו לי בתגובות.